25 מאי 2012
ואין שלום – אשמת השמאל
נקדים ונאמר כי להערכתנו, הקשיים האדירים הנובעים מהלעומתיות הערבית הישראלית כלפי יהודים וכמובן סרבנותם הנחרצת של הפלשתינים שלא בגבולות ישראל להגיע לנוסחה מוסכמת כלשהיא לישוב הסיכסוך עם מדינת ישראל, יש לה רבות עם התנהלות מגזר השמאל עד שמאל קיצוני ואנרכיסטי כלפי כלל פתרון הבעיה הפלשתינית.
דברים בשם אומרם
אנו מביאים כאן דברים בשם אומרם. הם נאמרו על ידי שוטמי ואויבי ישראל הגדולים ביותר מבין מנהיגי תנועת חמאס-עזה. הבה ונזכיר נישכחות:
הספר 'המלחמה השביעית' מאת העיתונאים אבי יששכרוף מ"קול ישראל" ועמוס הראל מעיתון "הארץ", בחן את תופעת והשפעת סרבנות השמאל על אויבי ישראל ונכתב על סמך תחקיר מקיף שעשו השניים בקרב הנהגת החמאס בעזה ובבתי הכלא הישראלים. יששכרוף אשר ריאיין בספטמבר 2004 עשרה מבכירי החמאס ובינהם ג'מאל אבו ג'הידה והשייח חסן יוסוף, סיפר בתכנית 'ערב חדש' בערוץ 1 כי מנהיגי החמאס אמרו לו במפורש: "השמאל הישראלי ומחנה השלום שלכם הם אלה שעודדו אותנו בסופו של דבר להמשיך בפיגועי ההתאבדות. דווקא מה שאתם מכנים בישראל "מחנה השמאל" הוא זה שחיזק את ההחלטה ועודד אותנו להמשיך בפיגועי ההתאבדות כי אלו הוכיחו לנו שקיימים סדקים בחברה הישראלית והחמאס יכול לפעול כדי להרחיבם".
שני מנהיגי החמאס הללו אף סיפרו שקיימים חוגים בחמאס אשר התנגדו לפיגועים בישראלים ואולם תופעת הסרבנות הישראלית מצד שמאל הוכיחה את התועלת בפיגועים והמתונים נאלמו לכן דום. "השמאל הישראלי ומחנה השלום שלכם הם אלו שעודדו אותנו בסופו של דבר להמשיך בפיגועי ההתאבדות"
והם הוסיפו: "אנחנו ניסינו באמצעות הפיגועים ליצור שבר וסדקים בחברה הישראלית, ותגובת השמאל העידה שזו אכן הדרך. כששמענו על מכתב הטייסים הסרבנים והעצומה של יוצאי סיירת מטכ"ל, זה חיזק את האגף שדגל אצלנו בפיגוע ההתאבדות. ההתנתקות מעזה היא הוכחה לנצחוננו. עובדה ששרון מוכן לסגת ללא תנאי ולמעשה להרים דגל לבן ולסגת. רק בכוח נוכל ללמד את הצד השני מה לעשות".
ונדוק...מה הפרוש של הנאמר לעיל? הפרוש הוא אחד ברור, חד וחלק, השמאל הישראלי בהתנהלותו אחראי לחיזוק ידי הטרור הפלשתיני להמשיך מלחמתו בישראל. אם היה הטרור הפלשתיני משוכנע כי לא יוכל להמשיך ולסדוק את חומת הברזל הישראלית הרי לפי עדותו ובמשתמע, היה חדל מהטרור נגדנו. כלומר, השמאל הישראלי אחראי ישירות בצידנו לאלפי ההרוגים והפצועים שניפגעו ונירצחו בידי מרצחי הפלשתינים. השמאל הישראלי אחראי לכך כי אין שורר שלום בנינו לבין אויבינו, או למצער איננו צועדים כבר מזה זמן בנתיב המוביל לשלום. כל האשמות השמאל כי כל העולם ואחותו ובעיקר גוש הימין הוא האחראי לאי יכולתנו להגיע לשלום הינה עורבא פרח הבאה לכסות על מחדליו (אמור פשעיו) בנושא זה. אותו השמאל אחראי בחלק ניכבד לקיפאון המדיני השורר כיום. הפלשתינים לא שינו גישתם כלפי עוזריהם מהשמאל, הם שינו אסטרטגיה ונילחמים בישראל באמצעות הקהיליה הבינלאומית בשיתוף השמאל הישראלי בתוככי ישראל.
הטיב לתאר את תופעת שיתוף הפעולה של השמאל עם אויבי ישראל האורבים להשמידה, בעיתון 'דבר' לפני כ-76 שנה, ב- 1 מאי 1936 , אחד מבכירי האידאולוגים של השמאל הציוני הישראלי, הלא הוא ברל כצנלסון, אשר התבטא כנגד אותם האמורים להיות שותפיו האידאולוגים בנחרצות אך תוך אבחנה מדויקת וברורה. הבא ונביא הדברים בשם אומרם:
"היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו,הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם, רגש הערצה והתמכרות?
וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואלוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח".
ונדוק...הדברים נאמרו בשנת 1936 זו שנת הפרעות והרצח שהופעלו בידי ערביי ישראל (אשר עדיין לא קמה), כנגד היישוב היהודי ללא כל פרובוקציה מצידו. עדיין לא פרצה מלחמת העצמאות, ולא היתה "נאכבה" רחמנא לצלן, עדיין לא ארעה מלחמת ששת הימים, עדיין לא היה "כיבוש", לא עלתה ולו "התנחלות" אחת לרפואה על קרקע יו"ש, ובכל זאת השנאה העצמית האוטו-אנטישמית חגגה בקרב שמאלנינו הבילתי חביבים. והמסקנה המתבקשת? שנאת הערבים האיסלמיסטים, יחדיו עם השמאל הרדיקלי "היהודי" כנגד יהודים אינה תלויה בדבר, היא קיימת כנגד יהודים מאחר שהינם יהודים והדלק המזין אותה היא גזענות לשמה. יש לשית ליבנו כי ברל כצנלסון מכליל התופעה על פני כלל השמאל בארץ ישראל, מתון כקיצוני. ובכן, אם בארזיי כצנלסון נפלה השלהבת, מה נגיד אנו, אזובי הקיר?
לא גזענות אלא חשש קיומי
ברי כי הפלשתינים משתמשים בשמאל הישראלי כ"אידיוטים מועילים" לשם מילוי מטרות ההשמד שלהם כנגדנו. ברי גם כי עוזריהם מהשמאל הרדיקלי משתפים פעולה בכך ברצון ובשמחה. ניתן לקבוע כי השמאל הישראלי ובפרט השמאל הרדיקלי הם אחראים מרכזים לדיס-האינטגרציה הקיימת בין ערבים אזרחי ישראל והיהודים בה כמו גם לישיבתו של "האבו" בצמרתו של העץ תוך שמשליך אגוזי קוקוס על ראשינו למטה. תופעה ידועה לשמצה היא כי דוברי השמאל מחצרצים מונחים כגון "גזענות" ו"אפרטהייד" כנגד היהודים ובכך מחוללים ומזינים את ההפרדה המלאכותית בינינו לערבים.
יש לקרוא לתינוק בשמו. ככלל, לא גיזענות כנגד ערבים היא המביאה יהודים לסרב לשכור שירותי ערבים או להשכיר להם דירות בשכנותם אלא הפחד והחשש (המוצדק עובדתית) לשלומם ולשלום בני משפחותיהם. אכן ישנם ציבורים מסוימים בנינו המתעבים ערבים משום היותם ערבים דהיינו, גזענות צרופה אך אלו בטלים בשישים לנוכח הנטיה הקמאית של כל יצור אנוש לשמור על קיומו והפלשתינים, מה לעשות, הוכיחו כי הינם שוטמי יהודים משום היותנו יהודים ועושים כל שביכולתם להכחידנו.
תעמולת השמאל גורמת לכולנו לכזב עצמנו והערבים אזרחי מדינת ישראל יחדיו להאמין כי פתרון בעית הדיס-אינטגרציה בינם לבנינו אינה בידם, כי היהודים הם האשמים הבלעדים בה עקב "גזענותם" וכך פטורים הערבים מלערוך חשבון נפש, תיקונים ובדק בית בהתנהלותם שלהם. דהיינו, השמאל הרדיקלי גורס כי הערבים הינם יצורים אינפנטילים, תינוקות מופרעים אשר אינם מסוגלים לראות נכוחה את סביבתם ולכן יש לכוונם לעבר הנתיב הרצוי על השמאל הקיצוני שהינו הקמת "ישראטין" (כמאמר המנוח קד'אפי).
במדה והיינו אנו היהודים מביעים את דעותינו כלפי הערבים ללא כחל וסרק, ללא התקינות הפוליטית הבזויה, מדברים דיברי אמת בקול אחד חסר פלגנות, חסר כיתתיות, קול ישראלי אחיד ומאוחד, אזי אפשר והיו קמים ערבים טובים (ויש כאלו בינהם, מנסיון אישי) ופועלים במסגרת קהילתית עצמאית, לשכנע את האחרים בניהם לתקן מצידם את הכשלים הקיימים בתוכם ביחסם ליהודים, על אפם וחמתם של קיצוני האיסלמיסטים. אלא שאלו מהשמאל הרדיקלי בנינו נותנים בידם את כל התרוצים להמשיך ולהלחם בנו מלחמת חורמה והשמד.
לא הפלשתינים היו הראשונים והעיקשים ביותר להעלות את נושא ההתישבות היהודית ביו"ש ותיוגה כמכשול לשלום. היה זה השמאל הרדיקלי הישראלי שפתח במסע הסתה בין-ערבי ובינלאומי כנגד ההתישבות הציונית ביהודה ושומרון עוד לפני כארבעים שנים, מסע שהועצם מאד בעשור החולף ואילו הפלשתינים רכבו ועודם רוכבים על גב מסע ההסתה השמאלני כנגד המתישבים. כלומר, השמאל בעידוד ותמיכת אנטישמיי מדינות הים הוא שהציב את השלטים אשר לאורם החלו הפלשתינים להתנגד לנוכחות ישראל ביו"ש, התנגדות שהלכה והחריפה עד למסע כנגד הקיום היהודי כולו במרחב השמי. אכן, היו יסודות פלשתינים שהתנגדו לקיום היהודי מתחילת המאה העשרים אך השמאל הישראלי הוא שתיעל את ההתנגדות להתישבות יהודית, לעבר השנאה הפלשתינית לקיום מדינת ישראל ובכך מנע ומונע עד היום דיאלוג פתוח עמם.
המשתמע מכל האמור לעיל פשוט וברי. במדה ונכיל את השמאל הרדיקלי אלו "עוכרי ציון" במדינת ישראל, נחליש אותו, בעודנו מעצימים את אומרם של השפויים מ"חובבי ציון" בנינו, אזי נתגבר בכך על מכשלות ענק ביחסינו עם הערבים. אמנם לא נפתור בכך את כל שורשי הסכסוך אך למצער ניצור גרעין חיובי נירחב בין הפלשתינים והערבים אשר יהווה בסיס לשיחות קירבה פוריות בנינו אשר אפשר ובעתיד יביאו גם לשיחות לשם שלום. במצב הענינים הנוכחי בו השמאל הרדיקלי הישראלי הקובע את סדר היום הלאומי באמצעות אמצעי התקשורת והמשפט הלכאורה ישראלים, אין סיכוי כי אי פעם נגיע לתמימות דעים בונה עם שכנינו הערבים.
השמאל בנה – השמאל הורס
רדודי המחשבה בנינו מאמינים כפתאים כי אך ניסוג לקווי 67 "הירוקים" ובא לציון גואל, הנירוונה תרד על העולם ויגור זאב עם כבש. לא מניא ולא מקצתה, לא ההתישבות ביו"ש היא שורש הסיכסוך בנינו לבין הפלשתינים אלא עצם קיומנו הוא לצנינים בעיני "נאורי" הפלשתינים כאשר מצידנו בא השמאל ומשכנע אותם במעשה ובמחדל כי "המוקאוומה", ו"הצומוד" שלהם (ההתנגדות העיקשת) כדאיים והנה-הנה, עוד מעט סבלנות ותיקרוס ישראל לתוך עצמה בידי עצמה. להנחות פלשתיניות אלו יש בסיס רציונלי. השמאל ובפרט השמאל הרדיקלי הצליחו לפורר את המרקם העדין של החברה הישראלית ובכך לקעקע סיכויינו לשלום עם שכננו.
רב המשותף לשמאל הרדיקלי הישראלי והפלשתינים. אלה גם אלו אינם מכירים בדבשתם שלהם, אינם מכירים בטעויותיהם, מתגדרים מאחורי קיבעונם המחשבתי-האידאולוגי, כל העולם ואחותו אשם ואילו הם "צפיחית בדבש". וכי יש תמה מדוע איננו יכולים לדבר הגיון עם סקטור ישראלי זה ועם שותפיהם הפלשתינים?
אין חדש תחת השמש, השמאל הרדיקלי בשלו. דוגמא עכשווית ליצר ההרס הפנימי הוא כי בשם האוניברסליזם "ההומני" מנסה השמאל הרדיקלי להפר את המאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל ולפכנו לבעלי רוב איסלמיסטי תוך גימוד הרוב העכשווי היהודי. הללו יודעים היטב כי מרבית גונבי הגבול הסודנים והאריתראים אינם פליטי חרב אלא מהגרי עבודה אך מאחזים עיני הציבור להאמין כי המדובר בפליטים (החייבים בקליטה לפי החוק הבינלאומי) על מנת לקושש אהדה לענינם. גורמים "תקינים פוליטית" בזויים בממשלה ובכנסת משתפים פעולה עם הרדיקלים, מחריבינו מבפנים ומועלים בכך בתפקידם כשליחי ציבור. אין מקום להסתה פרועה כנגד המסתננים, הינה פסולה מכל וכל, אך בהחלט יש לחסום כניסתם ולגרש את הקיימים. וכבר מאיימים "האידיוטים הקופצים בראש" מעיתון "הארץ" לידע אותנו כי האח הגדול האמריקני לא מרוצה מכך שאיננו נותנים מקלט מדיני למהגרי העבודה (מאחר ו"הארץ" כיזב ככל הניראה במהדורתו באנגלית, כדרכו-בשקר, לתייג הסודנים-אריתראים כפליטי חרב). דהיינו, השמאל הקיצוני-האנרכיסטי ושופרם לשמצה "הארץ" מנהלים מלחמת הפחדה ואחיזת עינים לקיעקוע אופיה היהודי של מדינת ישראל. זה הינו המשך מסע ההפחדה שמנהל "הפשקוויל לשחרור פלשתין" הזה כנגד חוק הסדרת ההתישבות ביו"ש בתואנה שיקרית כי מחוקקינו ייתבעו בעטיו בבית הדין הבילאומי בהאג (אכן, משאלות לב שהופכות לאיום שיקרי מפורש).
שנאת חינם כאסטרטגיה
בשבוע בחולף ניתכנס השמאל, בעיקר השמאל הרדיקלי, לכנס שכותרתו מעידה על תוכנו "כנס השמאל הישראלי – הבמה שלך להשפיע" ובכנס זה דנו אירגוני ואנשי גרעין השמאל הקשה בנושא: "היכן טעינו". הקורא הממוצע וודאי יצפה לחשבון נפש של השמאל הכיצד זה כשל להביא עלינו את השלום המיוחל כפי משנתו המוצהרת לכאורה. אלא שמירבם המכריע של הדיונים עסק במלחמתו רדופת האמוק של השמאל בגוש הימין הישראלי וחוד החנית שלו לטעמם הלא הם מתישבי יו"ש. דומה כי לטעמם מדינת ישראל הגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה. הזאב הפלשתיני כבר גר מעדנות ומתחבק עם הכבשה היהודית, שלום בא על ישראל. ומשכך, כל שנותר הוא לגרש את "המתנחלים" מאדמת ידידינו בנפש הפלשתינים וירדה שכינת השלום האוניברסלית על הארץ ואיש גר תחת גפנו ותאנתו, לא ישא גוי אל "יהודי" חרב ולא ידעו עוד מלחמה.
באותו כנס שמאל לא נדון הכיצד להגיע לשלום אלא כיצד להכריע את האויב. לא, לא האויב הערבי, את האויב היהודי דהיינו,, כל אלו שאינם מחזיק באידאולוגיה שמאל קיצונית, כלומר כל מי התומך בהתנחלות ובהתישבות הציונית. הבה ונבהיר, לטעמם של אלו הרי איראן אינה מהווה סכנה (נו, הרי דיסקין, דגן ואולמרט אמרו), הכלכלה העולמית הרעועה אינה מאיימת עלינו (שהרי פסו עניים ממדינת ישראל), הפשע והאלימות ברחובות הינם ענין זניח בלבד, שיטפון מהגרי העבודה הוא לטעמם משב רוח מרענן, עניני חינוך ותרבות גם הם מקבלים ספסל אחורי וכל אלה מתגמדים אליבא ד'משתתפי הכנס למול נושא ההתנחלות אשר היא חזות הכל ולפיה יקום או ייפול דבר. איזו עליבות נפשית ורעיונת, איזה סולם ערכים ואידאליזם משובש, איזה אטימות לעובדות מוכחות גלויות ופרושות לעיני כל, איזה רדידות ושטחיות מחשבתית של המתכנסים שם. אין תמה איפה מדוע סולד מהם מרבית הציבור הישראלי. אין תמה מדוע סלד מהם כבר אז ברל כצנלסון.
"ההכנה המנטלית" לחורבננו
רבותי, שוטפים לנו את המוח ואנו לא מגיבים בחיוב, איננו יוצרים את הנוגדנים התקשורתים מחויבי המציאות. הללו לשים מוחותינו להאמין כי הסכנה הגדולה לקיום עם ישראל הינם הסקטורים הדתי-חרדי והמתישבים ועושים זאת על מנת לכסות על הסכנה האמיתית והיא-הינה הם עצמם, "משנאי החינם בנינו" מהשמאל הרדיקלי. שהרי ללא ספק, הסקטור הדתי-חרדי וכמובן גם סקטור המתישבים, יהוו את עמוד השדרה הכלכלי וכוח המגן האידאולוגי והצבאי של העם היושב בציון בטווח של כ-30 שנים מהיום. בכל סיכסוך עתידי עם ערביי המזרח התיכון יהיו (כפי שהיום) המתישבים חומת המגן הבצורה המגוננת על אותם מתושבי מדינת ישראל השוכנים בשפלת החוף.
מטרת כל מסע שטיפת המוח היא להסיט את תשומת הלב מהסכנה האמיתית והיא כאמור חתירתו של הסקטור השמאל רדיקלי ואנרכיסטי תחתנו. ומי עורך בנו שטיפת מוח זו? אכן כן, אותה התקשורת השמאל-רדיקלית המטפטפת לנו השכם והערב כי הסכנה נימצאת הרחק מהם במקום שונה, בסקטורים הדתי והמתנחלי. ואילו אנו נגררים, מובלים באפנו למחוזות הרצויים לתועמלני אנשי "ההכנה המנטלית" הזכורים לדראון עוד מתקופת גרוש גוש קטיף, השורצים עד היום בתקשורת.
זו אותה "ההכנה המנטלית" הפסיכולוגית לקראת גרוש גוש קטיף אשר שיתקה מדינה שלמה, יחדיו עם ציבור מתישבים מגורשים והפכה עשרות אלפי חיילי הגרוש לזומבים בעלי עינים מזוגגות, חסרי מחשבה ורצון משלהם. ושלא במפתיע, אותם אדריכלי "ההכנה המנטלית", הזכורים לשמצה ולדראון עולם, הינם מאנשי שמאל-רדיקלי-אנרכיסטי ושלא במפתיע, אותם אלו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מתחתית החבית הבואשת של החברה הישראלית, מצאו מקומם כיועצים בחברות לעיצוב דעת קהל מיסודה של "הקרן לישראל חדשה" ובתקשורת הכתובה והמשודרת. דהיינו, אנו הציבור עוברים "הכנה מנטלית" קבועה אנטי יהודית וציונית מדי יום ביומו על ידי אנשים חסרי לב ומצפון, ממשנאי החינם בנינו.
אנו, "חובבי ציון", כלומר, מרביתו של העם היהודי, כבר שתנו ליבנו לכך כי בניגוד לשמאל המתון אשר הינו שותף אמיץ במלחמתו של העם לקיומו, הרי סקטור השמאל הרדיקלי-אנרכיסטי אינו רואה בנו את אחיו היהודים. מאידך גיסא, אנו מצידנו אכן רואים בהם את אחינו היהודים. גם ילד מופרע וחבלן במשפחה, "כיבשתנו השחורה" נישאר ילדנו למרות הכל וכך הינם. תקוותנו ושאיפתנו כי הללו יתעשתו ביום מן הימים ויחברו לעם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות במלחמתו על קיומו. זו תהיה אבן הבוחן עבורנו ועבורם כי אכן חפצי שלום המה.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
